הג'וב האיטלקי
במושב אביגדור, בין קרית גת לקרית מלאכי, מסתתרת לה איטליה הקטנה. אלנה ורני צימבליסטה רקמו שם פנטזיה סיציליאנית עם גפנים שמניבות יין לבן נהדר
ראש הטופס
מרינה ואלנה, אם ובתה, עורכות את השולחן לארוחת הצהריים. על שולחן אבירים גדול הן מניחות צלחת של קרפצ'יו קישואים וגזר; חריץ גבינת גורגונזולה כחולה; פרוסות נקניק ברזאולה עם רבעי תאנים ארגמניות קלופות ("לחברים מקלפים את קליפת התאנה, לאויבים מקלפים את קליפת האפרסק", מדקלמת מרינה פתגם איטלקי נושן); כוסיות קפואות של גרניטה מלון קנטלופ; וקערת פסטה קרה עם טונה מעושנת, זיתים שחורים ועשבי תיבול טריים. "אנטיפסטי ומנות קרות, כי למי יש כוח לבשל או לאכול אוכל חם בקיץ?" מסבירה אלנה. רק לבמבינוס, ילדי הפמיליה וחבריהם, הן מכינות פיצה מרגריטה פשוטה ונהדרת, מנוקדת בעיגולי גבינת מוצרלה מחלב בופאלו.
חיפוי השולחן מתכסה בינתיים בטיפות מים הזולגות מבקבוקי יין נתונים בים הקרחונים של שמפניירות כסופות. היין הלבן והקר הנמזג לגביעים נוצר מפירות הכרם הנשקף מבעד לקיר הזכוכית של סלון המשפחה, מרחק פסיעה מפסלי נשים בגודל טבעי הניצבות בגינת החצר האחורית. טורי הגפנים, שעליהן הירוקים מסתירים בעונה זו של השנה אשכולות ענבים מתוקים מדבש, משתרעים מלוא העין עד לשדרת הברושים בקצה האופק.
התמונה האיטלקית-טיפוסית הזאת לא התרחשה בוונציה, עיר הולדתן של הנשים דקות הגו, גם לא בסיציליה שבהשראת יינותיה הלבנים נוצר היין שנבצר מענבי הכרם המשפחתי. אלנה (גוליימי) צימבליסטה מתגוררת כיום עם בעלה וילדיה במושב אביגדור, בין קרית מלאכי לקרית גת. אמה מרינה הגיעה, כמו בכל קיץ, לבקר את בני משפחתה באיטליה הקטנה שהקימו לעצמם במישור החוף הדרומי.
פיצה מרגריטהדן פרץ
האודיסיאה האיטלקית
וכך מתחיל סיפור המעשה. אלנה גוליימי נולדה ב-64' למשפחה ונציאנית עתיקת יומין מהמעמד הבינוני. אחד מאבות אבותיה הגיע מפולין עם נפוליאון במאה ה-18, אחרי שורשי אבות אחרים קשה להתחקות מחמת הזמן שחלף מאז קבעו את ביתם בעיר הלגונות שעל חוף הים האדריאטי. בגיל שש החלה אלנה ללמוד בלט קלאסי, בגיל הנעורים הפכה לבלרינה מן השורה בבלט ונציה. חיי הנדודים של המחול המקצועי הובילו אותה לרקוד בלהקות בלט עתירות מוניטין כמו אלו של ורונה, רומא ופלרמו, ולאחר למעלה מעשור, כשמאסה בחיי ברבור תובעניים, החלה ללמד בלט.
יום אחד, זמן קצר לאחר שהעתיקה את מקום מגוריה מרומא לוורונה, הוזמנה לארוחת ערב בבית חברים ותיקים מעולם הבלט. "הגעתי לביתם ופתחתי את הדלת", היא מספרת. "האיש שישב לצד ענת, כוריאוגרפית ואשתו הישראלית של חבר שרקד איתי בוונציה, הסתכל עלי ואמר לה משהו. הוא דיבר בעברית, לא הבנתי את דבריו, אבל ראיתי אותה מגיבה בתנועת יד מזלזלת. ענת והנס הציגו אותי בפניו ואמרו שקוראים לו רני צימבליסטה".
הפסקה. רני צימבליסטה נולד ב-62' בקרית אונו, בן למשפחה יהודית-גרמנית של יצרני סיגריות שאחד מבניה היגר לפלסטינה בתחילת שנות ה-30. סבו המהנדס עסק תחילה בבניית משורייני ברזל, ששרידיהם החרוכים ניצבים היום בדרך העולה לירושלים. לאחר קום המדינה ייצר תומכות ללולי תרנגולות, ובשנות ה-60 החל להתקין מיטות בתי חולים ("באו אליו ואמרו לו שהמיטות שהשאירו האנגלים נגמרו ושצריך להתגייס למשימה הלאומית. היום אנחנו מוכרים מיטות חולים ל-30 מדינות בעולם"). אמו של רני היא הפסלת עפרה צימבליסטה, אחיו הוא המוזיקאי ונגן כלי ההקשה חן צימבליסטה, וגם גיבור סיפורנו, שנטל על עצמו בגיל צעיר את ניהול המפעל המשפחתי, ניחן במידות אמנותיות מובהקות: האיש הוא מספר סיפורים מבטן ומלידה ושתיין מחונן – נצר למסורת יהודית מפוארת של אגדות בית מרזח ושתיינים מהוללים. את מאסטר צימבליסטה הכרנו אנחנו לראשונה לפני קרוב ל-20 שנה, על הבר של הפאב התל-אביבי "שניידר", וגם בשעה ששתיינים מכובדים אחרים התנודדו כלולבים מחמת לגימה יתרה המשיך זה לשבת בשלווה על כיסאו ולשאת כוסיות לחיים ומדרשים רהוטים.
אלנה צימבליסטהדן פרץ
חזרה לסיפור המפגש. רני:"הגעתי לאיטליה במסגרת נסיעת עסקים והרמתי טלפון לענת, חברת ילדות. היא ובעלה הזמינו אותי לארוחת ערב בביתם ואמרו שאולי תצטרף חברה בשם אלנה. השבתי שאלנה זה שם יפה. כשהיא הגיעה היינו שקועים בשיחה. העפתי בה מבט אחד ואמרתי לענת שתפסיק לדבר כי אשתי נכנסה כרגע לחדר. ענת אמרה לי להפסיק לזיין את השכל".
ארוחת הערב המדוברת התקיימה בוורונה ב-21 בדצמבר 99'. כבר באותו ערב הזמין החתן הנחוש את הבלרינה היפה לבוא למסיבת סילבסטר/סוף מילניום שנערכה בישראל עשרה ימים לאחר מכן. אלנה: "אמרתי לעצמי, למה לא? מעולם לא הייתי בישראל, הוא נראה איש נחמד ועדיף להגיע לסוף העולם קצת שיכורים. הגעתי ב-28 בדצמבר וב-31 בדצמבר הוא לקח אותי לראות זריחה מעל הרי ירושלים, הוציא בקבוק דום פריניון וביקש ממני להיות אשתו. לא ידעתי מה לומר. נחמד נחמד, אבל בכל זאת הכרנו רק עשרה ימים. אמרתי שייתן לי רגע לחשוב. אחרי שבוע אמרתי כן. כשהתקשרתי לבשר למאמא היא טרקה את הטלפון וסירבה לדבר איתי חודשיים. ברגע שבו היא פגשה אותו הכל הסתדר במטה קסם. האיש איטלקי יותר מהאיטלקים".
קרפצ'ו קישואים וגזרדן פרץ
תוך זמן קצר נישאו בני הזוג בקפריסין ורכשו את המשק באביגדור. על אדמות המשק החליטו לשתול כרמי ענבים ליין. רני: "מסורת יין בת מאות ואלפי שנים זורמת להם באופן טבעי בגוף, והדם האיטלקי נכנס לפעולה. היא אמרה לי בעברית-איטלקית זוחא םיעשת הפש ןוכנ' – הלש הקיחצמה מהאנשים שותים יין אדום, אבל זה לא תרבות. הרומאים קראו למוסקט אלכסנדרוני על שם העיר המצרית כי הם הביאו אותו מפה. בחום כזה שותים יין לבן קר ואנחנו נשתול זנים לבנים. אבל בוא ניסע קודם ללמוד איך מגדלים ומה שותים בסיציליה, באזור שמזכיר את הטרואר המקומי". אמרו ועשו.
לקחו את שני הבנים שהיו אז פעוטות, שכרו קרוואן ונסעו לתור את נבכי עולם היין הסיציליאני. כשחזרו, נטעו בעזרת מומחים מקומיים כרם ראשון של ענבי מוסקט אלכסנדרוני, סוביניון בלאן ושרדונה.
מחול בין הכרמים
לצד טורי הגפנים נטעו עצי זית מזן לצ'ינו – באיטליה כמו באיטליה מייצר האיכר בעצמו את שמן הזית לצריכת המשפחה – תאנים ועצי פרי. בין הגידולים החקלאיים הותירו חללים שיאכלסו בעתיד גני פסלים של אמא עפרה ושטח לאמפיתיאטרון שיארח הופעות מוזיקליות של האח חן ("החלום הוא שמבקרים יסתובבו בכרם המשפחתי, בין יצירות אמנות לעצי פרי, עם עגלות גולף קטנות, שבתוכן שמפניירות קרח ובקבוקי יין, ויבלו כאן מבוקר ועד ערב").
הפסל "אשה עם מטריה" בחצר הביתדן פרץ
בימים עברו חוללו בין הכרמים העתיקים של האזור תושבות קדומות לובשות לבן. שרידי גתות עתיקות, חלק מהן מרוחקות מאות מטרים מכרם צימבליסטה, מעידים על תעשיית היין הענפה שהתקיימה באזור לאורך ההיסטוריה. הבלרינה האיטלקייה לא מחוללת בין הכרמים – עבודת הכורם קשה ומפרכת – אבל נעה בין הגפנים האהובות בחינניות טבעית ומראה בגאווה את שרירי הידיים שמשמרת העבודה היומיומית בכרם.
"אנשי היין המקומיים לפעמים מתייחסים אלינו בזלזול, מכיוון שהשטח שלנו נמוך ומפני שהטרואר לא נחקר דיו", אומרת הכורמת. "אבל בעשר השנים שאנחנו מעבדים את האדמה גילינו שבאביגדור שורר מיקרו-אקלים ייחודי. רוח מהים הסמוך נושבת כאן לכל אורך השנה וגם בלילות הקיץ החמים קריר אצלנו ויש משרע טמפרטורות מובהק". בהתאם לכתביהם של אגרונומים רומאים בני המאות הראשונות לספירה מתעקשת אלנה גם למעט בהשקיית הגפנים, בדומה לחקלאות הבעל של ימים עברו.
הכרם הראשון ניטע ב-2002, הבציר הראשון התקיים ב-2006 והיום נטועים ב-50 הדונם של כרמי המשפחה רק ענבים לבנים – לא בחירה נפוצה בעולם היין הישראלי. היינות מיוצרים ביקב שכן בהרי ירושלים, בהדרכת יינן המעניק את הגימור המקצועי לנטיות לבם וחכם של בני המשפחה. התוצאה היא יינות פשוטים של חקלאים, כורמים ואוהבי שתות. יינות שלא בהכרח נוצרו על פי תו תקן אקדמי של מדריכי יין, אבל מותאמים לטמפרטורה המקומית ולחומרי גלם פשוטים של המטבח הים-תיכוני.
ברזאולה עם תאנים ושמן זיתדן פרץ
ה"מוסקטו די צימבליסטה", שכולו ענבי מוסקט אלכסנדרוני, הוא לא יין קינוח קלאסי, למרות מתיקות הענב ואחוזי האלכוהול הגבוהים, אלא נקטר פירותי מקסים ומרענן שנעים לשתות סתם כך בערבי הקיץ. ה"סוביניהלי" 2011 (על שם הבן הבכור), נטול טעמי עץ ומאוזן טעמים חמצמצים-מתוקים; וה"שרדונה די צימבליסטה" מפתיע לטובה בהתחשב בגילו הצעיר של הכרם. בעתיד הקרוב יצא לשוק גם "דריולינו די צימבליסטה", בלנד של גוורצטרמינר ומוסקט על שם הבן הצעיר, ועל כל תוויות הבקבוקים מופיעות הנשים הכחולות היפהפיות של מאמא צימבליסטה. בפמיליה, כמו בפמיליה איטלקית, נוטלים כולם חלק במלאכת היצירה.
